1. התביעה היא לתשלום דמי שכירות.
לטענת התובעת, נכרת בינה ובין הנתבע הסכם שכירות, לפיו שכר הנתבע נכס שבבעלותה לתקופה שתחילתה ביום 31.1.10, תמורת דמי שכירות בסכום של 5,502 ש"ח בצרוף מע"מ ובנוסף התחייב לשאת בתשלומי החשמל המים והארנונה בגין הנכס.
לטענת התובעת, הפר הנתבע את ההסכם ולא שילם את התשלומים שהתחייב להם והתובעת נאלצה להגיש נגדו תביעה לפינוי הנכס. בסופו של דבר, כך לטענת התובעת, פונה הנכס והתביעה לפינויו נמחקה.
לטענת התובעת, הנכס פונה ביום 1/9/10 ולפיכך חב לה הנתבע דמי שכירות בגין 7 חודשים ובנוסף את תשלומי הארנונה החשמל והמים לתקופה הזו. התובעת דרשה בכתב התביעה לחייב את התובע גם בהוצאות התביעה שהגישה לפינויו. בסה"כ הוגשה לכן התביעה על סכום של 44,971.42 ש"ח.
2. הנתבע מכחיש את כל טענות התובעת.
לטענתו, מעולם לא שכר את הנכס בעצמו והוא פעל אך ורק במסגרת חברה בשם "הפסטוס בע"מ" שהיא ששכרה בתקופות שונות את הנכס מהתובעת. לטענת הנתבע, הוא גם לא החזיק בנכס בפועל ומי שהחזיקו בנכס היו חברת הפסטוס ואדם בשם ריאד חמאיסה, שעבד בנכס כמסגר והיה לו הסדר כספי עם הפסטוס.
3. בדיון שהיה בפני ביום 23/6/13 נשמעו הראיות וכעת מונחים בפני סיכומי הצדדים בכתב.
לאחר שעיינתי שוב בכל החומר שבתיק בית המשפט וכן בסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.
4. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נכרת הסכם בינה ובין הנתבע, כנטען בכתב התביעה.
התובעת בחרה להביא מטעמה שני עדים, מר יזהר לנדאו והגב' אהובה פרג' ולא הביאה עדים נוספים להעיד מטעמה.
העד, מר יזהר לנדאו, אישר בחקירתו הנגדית כי מי שטיפל בענייני השכרת הנכסים אצל התובעת היה מר ניר בנד ואולם התובעת, משיקוליה, בחרה שלא להביא את מר בנד להעיד מטעמה. מדובר במחדל שפועל לחובת התובעת וההלכות בעניין זה ידועות.
5. עדותו של מר לנדאו אין די בה כדי להוכיח כי אכן נכרת הסכם בין התובעת לנתבע.
מר לנדאו לא יכול היה לומר אם ההסכם הנטען סוכם מולו או מול מר ניר בנד, כנציג התובעת
(עמ' 9 שו' 27) ואף לא ידע לומר מה היתה תקופת השכירות המוסכמת, לטענתו
(עמ' 13 שו' 8-12).
כאשר אין בידי התובעת הסכם בכתב והיא טוענת להסכם בע"פ, לא ניתן להסתפק בעדותו של מר לנדאו שלא יכול אפילו לציין מה היתה תקופתו של אותו הסכם נטען. בפרט הדבר נכון כאשר התובעת בחרה, משיקולים שלא התבררו, שלא להביא את מר בנד להעיד מטעמה, ובחרה גם שלא להעיד מטעמה משתתפים נוספים שנכחו, לפי הנטען בסעיף 13 לתצהיר לנדאו, בפגישה שהיתה עם הנתבע (פגישה שמר לנדאו טען בעדותו שאינו זוכר אותה כלל (עמ' 7 שו' 32). החלטתה של הנתבעת שלא להביא עדים כאמור, גם הביאה לכך שהמסמך, שצורף כנספח 1 לכתב התביעה מטעמה, לא נחשב כחלק מחומר הראיות בתיק
(החלטה מיום 9/5/13 בעמ' 3).
6. מתברר גם כי התובעת עצמה אינה עקבית בטענותיה לעניין תוכנו של אותו הסכם נטען.
כך, בתביעה שהגישה לפינוי המושכר
(נספח 2 לתביעה) טענה התובעת כי סוכם על דמי שכירות בסכום של 5,500 ש"ח וכך גם טען מר לנדאו בתצהיר שנתן בתמיכה לאותה תביעה.
לעומת זאת, בכתב התביעה שבפני, טוענת התובעת כי דמי השכירות שסוכמו היו בסכום של 5,502 ש"ח, וגם גרסה זו אישר מר לנדאו בתצהיר שנתן.
מדובר, לכאורה, בהבדל זניח ואולם בהעדרו של מסמך בכתב, וכאשר התובעת מבקשת לסמוך אך ורק על עדויות בע"פ, ובפרט עדותו של מר לנדאו באשר לתוכן ההסכם שכביכול נכרת עם הנתבע, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת עצמה והעד מטעמה, אינם עיקביים בפרוט ההסכמות שכביכול הושגו במסגרת אותו הסכם.
7. תמוה שהתובעת, שלטענתו של מר לנדאו הקפידה על עריכת הסכמים כתובים וטרחה אף להחתים את חב' הפסטוס על מסמך המסיים את הסכם השכירות שנחתם עימה
(עמ' 8 שו' 25), לא חתמה על הסכם מול הנתבע. הסבריו של מר לנדאו בעניין הזה אין די בהם
(עמ' 10 שו' 23, עמ' 11 שו' 4).